התכנית הערבית לכיבוש שטחי C

"הסכם אוסלו" בין ישראל לרשות הפלסטינית נכרת באוגוסט 1993. יחד עם ההסכם נחתם מסמך חשאי בין שר החוץ בזמנו שמעון פרס, לבין מחמוד עבאס – יו"ר הרשות כיום ובכיר באש"ף באותה עת. מאוחר יותר, התפתח המסמך לחבילת הסכמים שכונתה "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי". ההסכמים קבעו מסגרת עקרונות להכרה הדדית בין ישראל לאש"ף והיתוו מערכת הבנות שייושמו עד להשגת הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם.

ב-13 בספטמבר 1993 נחתם הסכם העקרונות בטקס רשמי בבית הלבן, וכעבור 10 ימים אישרה הכנסת הסכם זה, שכונה לימים "אוסלו א'". במסגרת הסכם זה נסוגו כוחות צה"ל ממרכזי הערים הערביות ברצועת עזה ויריחו. כעבור כשנתיים, בספטמבר 1995, נחתם הסכם המשך, "אוסלו ב'", שהעניק לפלסטינים שליטה עצמית בערים ובכ-450 מכפרי יהודה ושומרון והעביר לשליטתם האזרחית כ-90% מהאוכלוסייה הערבית ביו"ש.

לפי הסכם זה, שאושר בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, נקבע שהשטח יחולק לשלשה סוגי קרקעות: שטח A , כ-17%משטח יו"ש – יהיה בשליטה ביטחונית ומוניציפלית של הרשות. השטח כולל את הערים וחלק מהמרחב הכפרי. שטח B , כ-21% מיו"ש – בשליטה מוניציפלית אזרחית של הרשות על לצד שליטה ביטחונית ישראלית. בידי ישראל נותר שטח C, כ-60% מהשטח, כולל את בקעת הירדן, אזורי ביטחון וכלל ההתיישבות הישראלית, בו מחזיקה ישראל בשליטה ביטחונית ואזרחית. מתוקף קביעה זו גם סמכויות התכנון, הבניה והאכיפה האזרחית בשטחי C נתונים למדינת ישראל באופן בלעדי והיא מממשת סמכות זו באמצעות המנהל האזרחי.

בשל הטרור הפלסטיני והאינתיפאדה השנייה, נעצר המשא ומתן בין ישראל לרש"פ, והמצב שנקבע בהסכם הביניים נותר על כנו. אולם בעוד שמדינת ישראל ראתה מצב זה כסטטוס-קוו, הרי שהרש"פ החלה להשתלט על כל הקרקעות ביו"ש, בעיקר במהלך העשור האחרון, בו התבצעה השתלטות ערבית על השטח באמצעות בנייה, סלילת כבישים ופיתוח חקלאות בשטחים שלפי ההסכם הם בשליטה מלאה של ישראל.

תכנית פיאד

הבנייה הערבית הבלתי חוקית בשטחי C אינה מיקרית ואינה ספונטנית. היא מקודמת בכוונה תחילה על ידי הרשות הפלסטינית תוך הסכמה שבשתיקה ואפילו עידוד נלהב מצד המנהל האזרחי. זאת במטרה לקבוע עובדות בשטח לטובת הצד הערבי, בהתאם לתפיסת "שתי המדינות".

הבנייה הערבית הזאת יצאה לפועל על פי תכנית "הסיפוח הזוחל", שאותה הגה ב-2009 סאלם פיאד, ששימש אז בתפקיד ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית. מטרת התכנית היא לקדם באופן חד־צדדי הקמת מדינה פלסטינית "מלמטה", תוך עקיפת הצורך במשא ומתן עם ישראל. התכנית שפורסמה ב-2009 מבוססת על חתירה להקמת "מדינה ערבית עצמאית, שלה ריבונות מלאה על כל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה בגבולות 1967, וירושלים בירתה". התכנית מתמקדת בהקמת תשתיות דווקא בשטחי C המצויים בשליטה ישראלית מלאה, במטרה ליצור בהם מסדרונות ורצף טריטוריאלי פלסטיני ולקטוע כל רצף התיישבות יהודית.

החל מ-2015 מיושמת התכנית ביתר שאת במסגרת תכנית מרכזית של הרשות הפלסטינית המכונה "המערכה על שטחי C". במסגרת אותה "מערכה", ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C מאורגנת, מתוכננת וממומנת על ידי הרש"פ, ומוכוונת להביא לידי כך שמירב שטחי יו"ש יהיו בריבונות פלסטינית. העשייה הפלסטינית מנוהלת על פי תוכניות אב מפורטות מסונכרנות ומתואמות בין כל גופי השליטה שלהם: משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, גופי ביצוע ייעודיים, ארגוני ביטחון וכמובן ארגונים אזרחיים, כמו עמותות וקרנות. על כל המפעל מנצח מנגנון תיאום ופיקוח הדוק בניצוחו של מטה ראש הממשלה הפלסטיני.

התכנית נהנית מתמיכה זרה המגולמת בהחלטה של האיחוד האירופי משנת 2012, הקובעת כי האיחוד יפעל בשטחי C לא רק למטרות הומניטריות או כלכליות כבעבר, אלא גם לעיצוב מדיניות לקראת ההסדר המדיני וכמענה לצעדי ישראל להרחבת ההתנחלויות.

תכנית "הסיפוח הזוחל" הערבית, נתמכת באופן פעיל על-ידי האיחוד האירופי, המממן את הפרויקט במאות מיליוני יורו. מאמצי הסיוע הזר במסגרת המערכה כוללים תמיכה מדינית, סיוע תקשורתי והסברתי, מערכה משפטית, הכנה וקידום תוכניות מיתאר, קידום מיזמים (בנייה ציבורית, תשתיות, תעסוקה, חינוך וחקלאות), השלמת רישום וארגון הקרקעות ברשות, ותמיכה בקהילות, לרבות הבדואים.

להערכת אגף המחקר במשרד ראש הממשלה, המימון הזר לתוכניות השונות מגיע לכחצי מיליארד יורו, שהם כשני מיליארד שקלים מדי שנה. באגף המחקר מעריכים שמדובר במאמץ מאורגן ומסועף לו שותפות ממשלות הולנד, דנמרק, שוודיה, צרפת, שוויץ, בריטניה, בלגיה, גרמניה, תורכיה, קטאר וירדן. זאת יחד עם שורה של סוכנויות סיוע בינ"ל, ארגונים כלכליים כגון הבנק העולמי, גופי או"ם, האיחוד האירופי וגם שורה של ארגונים ערביים ואיסלאמיים. הרש"פ עצמה מחברת בין רשויות מקומיות לבין הגופים הזרים, לקידום מיזמים שזכו לעדיפות.

התכנית הפלסטינית מתמקדת בקיבוע האוכלוסייה הבדואית הנוודית, באמצעות בניית מבני קבע ברשת של מאחזים בלתי חוקיים, והנחת תשתיות מים, חשמל סולארי וכדומה. רשת המקבצים הבדואיים בשטח C משתרעת לכל אורך יהודה ושומרון, משדרת גב ההר לכיוון מזרח עד לבקעת הירדן, ומשדרת הרי יהודה מזרחה לכיוון מדבר יהודה וים המלח.

התכנית הפלסטינית זוכה לתמיכה מהמינהל האזרחי בגיבוי מלא של בג"ץ, המגבה אותה בשורה של פיסקי דין המכוונים למטרה המדינית. כך למשל, ב-2017 קבע בית המשפט כי אין להרוס מסגד שהוקם באופן לא חוקי בדרום הר חברון, אזור המשויך לשטח C. המסגד הבלתי חוקי נבנה בצומת זיף, נקודה הידועה כמוקד חיכוך בטחוני של יידויי אבנים והפרות סדר, במרחק של עשרות מטרים בלבד מהכביש המוביל ליישובי הר חברון. הליכי האכיפה נגד המסגד החלו עוד ב-1994, אך מהדיון בבג"ץ עולה כי ב-2009 החליט המינהל האזרחי למחוק את ההליכים, ואף יזם את הלבנת הבנייה הבלתי חוקית מבלי שבוני המסגד ביקשו זאת או הגישו בקשה כלשהי להיתר בנייה.