אחת העובדות שאנחנו אמורים ללמוד מההיסטוריה המודרנית קשורה בהבדל בין דמוקרטיות לדיקטטורות: בדמוקרטיה מדברים עם נציגים, בדיקטטורה צריך לדבר עם העם, כי "נציגיו" לא באמת מייצגים אותו. עם ראשי מדינה שלא נבחרו אפשר לדבר על אחד משני נושאים: תנאים לסיום הדיקטטורה ונושאים בוערים לטווח המיידי, כמו הפסקת אש והתנהלות שוטפת. על הטווח הארוך לא ראוי לסמוך על דיקטטורים. לכל הפחות יש לדמוקרטיות אינטרס לברר ישירות עם העם מהם רצונותיו – עד כמה שהדבר ניתן.
אלא שדמוקרטיות מתפתות לנצל את המצב במדינות דיקטטוריות כדי לקבוע עובדות בשטח שישרתו את האינטרסים שלהן. כך למשל, ישראל חתמה על הסכמים עם ירדן על ראשם של הפלסטינים שם. שושלת המלוכה בירדן מייצגת כחמישית מתושבי הממלכה, כשרבים מהם מגדירים עצמם "פלסטינים". בספטמבר 1970, "ספטמבר השחור", ישראל וארה"ב גיבו את פעולות המלך לחיסול פת"ח, שצבאו מנה כשליש מצבא ירדן. בגיבוי הדמוקרטיות אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות והוצאו להורג ועוד עשרות אלפים נפצעו. אחרי שרבבות גורשו ללבנון ירדן שקטה והמשך המלוכה בה הובטחה, על חשבון פתיחת חזיתות חדשות לישראל – בעיקר לבנון שלמעשה נכבשה על ידי אותם מגורשים.
ההיסטוריה של הקונפליקט של ישראל עם הפלסטינים יכולה הייתה להיות שונה לחלוטין אלמלא ישראל וארה"ב היו נותנות יד לבית המלוכה. אפשר היה לחשוב, למשל, על פתרון שיכפה על ירדן להכיל את הפלסטינים, שלא היו מיעוט שם. אך הרצון להשיג שקט מידי מהגבול המזרחי, גבר על שיקולים לטווח הארוך.
האם למדנו משהו מההיסטוריה?
ספטמבר השחור הסתיים בכניעה זמנית של הפלסטינים בירדן והביא את ישראל למצב בו אלה המגדירים עצמם "פלסטינים" פזורים בין יהודה ושומרון, לבנון, תוניס ומדינות נוספות שהסכימו לקלוט את הפליטים מאותו אירוע.
הפתרונות שהוצעו מאז היו באותו הכיוון – ניצול הדיקטטורות ליצירת יתרון לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ממשלת ישראל ביקשה לבחור הנהגה פלסטינית, להנחית אותה ביו"ש ובעזה ולהכתיב פתרונות בשטח שישרתו את האינטרס הישראלי. שוב, "רצון האנשים", או בתרגום לשפתנו "רצון העם", נתפס כלא רלבנטי לעניין.

מה רצינו לדעת בסקר?
השאלות המרכזיות הן מהי זהותם של אותם אנשים? מה הם רוצים עכשיו? עד כמה ערביי יו"ש רואים עצמם חלק מ"הפלסטינים"? האם גם "ערביי 1948" הם חלק מאותה זהות? האם יש למגורשי ספטמבר השחור בלבנון זהות משותפת לערביי ישראל? האם ל"פלסטינים" בירדן, בעזה, ביו"ש ובישראל יש שאיפות לאומיות זהות? האם נכון להניח שמדובר בתפוצות של עם אחד, בדומה לעם היהודי שנפוץ בעולם ושמר בתפילותיו על השאיפה לקיבוץ הגלויות במולדתו ההיסטורית?
אלו הן חלק מהשאלות ש"מרכז איתן" מבקש לברר, כדי להציע פתרונות שלא יונחתו עליהם.
בסקר ראשון מסוגו פנינו לערביי יו"ש בשאלות של זהות, שנמשיך לברר גם בקרב ערביי ישראל, בעזה, בירדן ולבנון, מתוך שאיפה למצוא פתרונות שייקחו בחשבון את המצב שנוצר בשטח. זאת מתוך רצון לדבר עם האנשים שאין להם הנהגה נבחרת אחת שמייצגת אותם.

מבצעת הסקר – סטאט נט
הסקר נערך טלפונית על ידי חברת סטנט (STATNET) בקיץ 2023 בקרב מדגם מייצג של 500 ערביי יו"ש בוגרים. סטאט נט הוא מכון מחקר ייחודי שמתמחה בחברה הערבית בישראל, ובחברה הערבית הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה. בראש המכון עומד יוסף מקלדה, בעל תואר שני בסטטיסטיקה ותואר שני בלימודי איכות ובעל ניסיון של 15 שנה באנליזה וייעוץ סטטיסטי בחברות מובילות בתעשייה.

התוצאות הגולמיות של הסקר