אחרי הפשיטה והטבח באזרחים ישראלים חפים מפשע ב-7 באוקטובר, למדינת ישראל לא נותרה ברירה אלא להכריז מלחמה כוללת על ארגון הטרור חמאס. להפצצות האוויריות והיקף התמרון הקרקעי בעזה השלכות מטלטלות על מדיניות החוץ הישראלית, בעיקר מול מדינות האזור. תמונות ההרס שחמאס הביא במו ידיו על עזה השפיעו גם על התהליכים המדיניים שישראל יזמה עוד לפני המלחמה.
המומנטום החיובי שהושג הודות להסכמי אברהם לא פסח על טורקיה. המדינה הלא ערבית הזאת כבר הכירה במדינת ישראל בשנת 1949 ומאז היא מקיימת עם מדינת היהודים יחסים דיפלומטים מלאים. אך חשוב גם להדגיש את העובדה, כי מערכת היחסים הזאת הייתה תמיד מורכבת ואופיינה בעליות ומורדות חדות ולא תמיד צפויות. המגמה הזאת נשמרה ואף הגיעה לשיא של כל הזמנים תחת כהונתו של הנשיא טורקיה הנוכחי רג'פ טאיפ ארדואן. אלא שבעוד שבמרץ 2022 היחסים בין המדינות הצטננו, הרי שבאוקטובר האחרון ראינו את קריסתו הטוטלית.
מתברר שנרמול היחסים שהוכרז בפומבי עם ביקורו של הנישא הרצוג באנקרה לא עמד במבחן המציאות. ההיקף הלא מוגבל של המלחמה בעזה דחף את טורקיה לשנות אסטרטגיה מול ישראל. הנרמול כן הצליח לעמוד במבחנים כגון מבצע עלות השחר (מבצע צבאי ישראלי מוגבל בעזה באוגוסט 2022) וגם את המתיחויות סביב הר הבית בחגי רמדאן. במילים אחרות ארדואן יכול היה לחיות עם האלימות המוגבלת באש נמוכה בזירה הישראלית-פלסטינית.
בחכמת בדיעבד ניתן לקבוע כי התנאי העיקרי של נרמול היחסים עם טורקיה היה תלוי בהישרדותו של החמאס. כך, ברגע שישראל הכריזה מלחמה כוללת על ארגון הטרור הרצחני הזה, ארדואן המושפע עמוקות מרעיונות "האחים המוסלמים" לא יכול היה להרשות לעצמו לקיים יחסים תקינים עם ישראל, כאילו שום דבר לא קרה.
בנאומו בפרלמנט הטורקי ב-25 באוקטובר הסתמנה נקודת המפנה ביחסים. ארדואן נמנע מלכנות את החמאס כארגון טרור ואף כנה את חבורת הרוצחים הזאת "ארגון לוחמי חופש". בכך, במו ידיו הרס את היחסים עם ירושלים. מאז הוא מנצל את הזדמנות אפשרית כדי להמשיך למתוח ביקורות חריפה על ישראל ומכריז על סולידריות מלאה עם החמאס. יתרה מזאת, בעקבות הוראותיו משרד החוץ הטורקי פועל בארגון שיתוף פעולה אסלאמי וגם תומך בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל שמובילה דרום אפריקה בהאג. כך באמצעות הטלת האישום בביצוע "רצח עם" כביכול, אנקרה תורמת בפועל גם בבנליזציה של השואה. בהצהרותיו האחרונות של ארדואן, השווה את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לצורר הנאצי אדולף היטלר ודרדר את הרטוריקה האנטי ישראלית לשפל חדש.
ההתבטאויות הקיצוניות של ארדואן חריגות גם בנוף מדינות ערב האחרות ולכן נראה שמדובר ביוזמה אישית שלו ובדעותיו האישיות, שאינן מבטאות החלטה כלשהי, או עמדה בדיפלומטיה הערבית.
המתמטיקה של הניאו-עות'מאנים
צריך לזכור שמאז ילדותו ארדואן ספג חינוך אסלאמי מסורתי. בגלל המורה ללימודי הדת שלו בבית ספר יסודי, שהתרשם לטובה מכישוריו, אביו החליט לחזק אותו עוד יותר בלימודי הדת. כך בחטיבת הביניים ובתיכון הוא השתלב בבית ספר ממלכתי-דתי ע"ש "אימאם חאטיפ" (Imam Hatip). בנוסף לכך, במהלך חופשות הקיץ נשלח לחוגי קוראן ותפילה. מאוחר יותר הצטרף ארדואן לארגון הסטודנטים הטורקיים הלאומיים (MTTB) השמרני. השתייכות זאת חיברה אותו למפלגה האסלאמיסטית של נג'מטטין ארבאקאן, שנודע בדעותיו האנטישמיות ואנטי-ציוניות. בעקבותיו הפך ארדואן גם חבר למסדר הדתי נקשיבנדי-חלידי במסגד איסקנדרפאשה שבאיסטנבול, שהוביל עמדה רדיקאלית לפיה על שומרי מצוות להשתלט על המדינה החילונית על ידי התארגנות פוליטית נוסח האסלאם.
על רקע זה ניתן להבין מדוע תוצר החינוך הזה לא באמת יכול להיות חובב ציון, אלא לצורך אינסטרומנטלי, כדי להשיג מטרה אסלאמית חשובה יותר. דת האסלאם והאסלאם הפוליטי זורמים בדמו של הנשיא הטורקי מינקותו. לכאורה, במידה רבה ארדואן אף "עלה" על מורו, ארבאקאן, בכך שהאחרון לא ידע למתן את הרטוריקה שלו לצרכים פוליטיים, מה שנראה שארדואן כן הצליח לעשות בעיקר בפוליטיקה הפנימית הטורקית. אלא שלמעשה ההשתלחויות, שלכאורה נראות בלתי נשלטות, זוכות לקבל את התמיכה של המרכז-ימין הטורקי ואפילו של הליברלים הטורקים, שרצו להפחית את ההשפעה של הצבא הטורקי על מנגנוני המדינה.
הברית של ארדואן עם הליברלים קרסה ב-2013, אחרי המהומות בגזי פארק. כזכור מה שהחל כהפגנות למען איכות הסביבה הפכו להפגנה נגד ריכוזיות היתר של ארדואן. כך נאלץ ארדואן לכרות ברית חדשה עם הלאומנים הטורקים ב-2015 ונאלץ לשלב את האסלאם הפוליטי בלאומיות הטורקית.
חברו את התפיסה האסלאמו-פוליטית עם הלאומנות הטורקית וקבלו אחד לאחד את האידיאולוגיה הישנה-חדשה הנאו-עות'מניות. אותה אידיאולוגיה ששאפה להחזיר את ימי הפאר של העבר העות'מני להחזיר עטרה ליושנה. דהיינו אם לא לכבוש מחדש את כל המזרח התיכון ושאר הטריטוריות העות'מניות לשעבר, לפחות להחזיר ולהחיות את ההשפעה הטורקית על אותם האזורים שהאימפריה העות'מנית שלטה בהם. כך מנקודת מבט זאת ארדואן התחיל לראות עצמו כ-"נכד של העות'מנים" והתחיל להפגין נוכחות במזרח התיכון, צפון אפריקה, הקווקז והבלקן.
ארדואן בתנועת ״רָאבִּעַה״ המביעה הזדהות עם האחים המוסלמים במצרים
מהכוח הרך לכוח הקשה
כבר בתחילת כהונתו, ניתן היה לזהות את הזיקה הטורקית לכל האזורים בהם שלטה האימפריה העות'מאנית, אך בהתחלה זה נעשה על ידי "כוח רך" – ניסיון השפעה תרבותית באמצעות סדרות הטלוויזיה, למשל. אחרי 2019 עם התערבותה של טורקיה במלחמת אזרחים בלוב אנקרה החלה להשתמש גם בכוח הקשה, קרי הצבא שלה. במסגרת המדיניות החדשה הזאת ניתן להתרשם מנוכחות ההולכת ומעמיקה של הצבא הטורקי בזירות שונות כגון במזרח ים התיכון, בסוריה, בעיראק ואף בנגורנו קרבאך בקווקז. אם לא די בכך, אנקרה משחקת תפקיד חשוב מאוד גם בבלקן ובים השחור. באמצעות התעשייה הצבאית שלה, אנקרה מחמשת את קוסובו ואת אוקראינה במאבקם נגד סרביה ורוסיה.
כשמנתחים את ההשלכות של מדיניות החוץ הנאו-עות'מנית הזאת, חשוב גם להבין מה הן העקרונות והמניעים המוסריים שעומדים מאחורי השקפת העולם הזאת. בתרגום מילולי מטורקית מדובר ב"החזון להשגת סדר עולמי" Nizam-ı Alem Ülküsü. לפי השקפת עולם זו, שהובלה על-ידי אלה הדוגלים ברעיון שילוב של הלאומיות הטורקית והאסלאם הפוליטי כחוד החנית של המדינות המוסלמיות, על טורקיה לפעול באופן הוגן והתקפי כדי להביא סדר, שלווה ושלום לעולם, תוך כינון שליטה מלאה של הטורקיות והאסלאם על האזורים בהם יש כאוס – סכסוך ואי סדר. במילים אחרות ניתן לפרש את החזון הזה כתפיסה של "תיקון עולם" באמצעות כוח הזרוע.
כמנהיג שיושב במוקד הכוח יותר משני עשורים ללא ספק שארדואן רואה עצמו יותר מסתם נשיא. הוא בונה לעצמו מורשת לדורות. על כן הוא לא רק פועל על אדמות האימפריה העות'מנית לשעבר, אלא הוא שואף לעשות שינויים מהותיים יותר. ספרו של הנשיא "ניתן להשיג עולם הוגן יותר" שבין היתר קורא לחולל רפורמה יסודית במועצת הביטחון של האו"ם לטובת מדינות מוסלמיות, קרי להכניס את טורקיה כחברה קבועה במועצה, היא אחד הרעיונות ששופכים אור על עומק האמביציות של הנשיא הטורקי. לצד אמירות אלה בספרו, וכדי להפוך את דעותיו לנחלת הכלל, הוא מוביל את הסיסמה "העולם גדול יותר מחמש" – המרמז על זכות הטלת הווטו של חמש מעצמות העל במועצת הביטחון.
לכן גם ניתן לראות את הסמיכות של הווטו האמריקאי נגד כפיית הפסקת אש בעזה, להסלמת הרטוריקה הלעומתית של ארדואן המייחל לסדר עולמי חדש והוגן יותר בעיניו.
הפתרון הטורקי לסכסוך הישראלי-פלסטיני
ומהו אותו סידור הוגן לסכסוך הישראלי-פלסטיני לתפיסתו של ארדואן? בדצמבר האחרון משרד החוץ הטורקי הציע פתרון מדיני לפיו טורקיה תיתן "ערבות" לטובת הפלסטינים כאשר ארה"ב תשמש כ"ערבה" לישראל.
המושג הזה, לפיו מדינה "ערבה" למדינה אחרת, הוא מושג "מזרח ים תיכוני" שאינו מוכר דיו בעולם המערבי. הדוגמה הטובה ביותר להמחשת המושג היא סוגיית קפריסין. בשנת 1960 כאשר רפובליקת קפריסין נוסדה כתוצאה מהסכמי ציריך, טורקיה, יוון ובריטניה חתמו על "ערבות", לטובת שימור הסטטוס קוו ולערוב לביטחונה של הרפובליקה החדשה, שהיה ברשותה רק צבא סדיר של כמה אלפי חיילים בלבד. ברור כשמש כי המטרה העיקרית של טורקיה אז, הייתה לשמר את הזכויות של הקהילה הטורקית בקפריסין שהיוו 18.4% מאוכלוסיית האי.
בעיניים טורקיות ההפיכה הצבאית שארעה ב-1974, שתוכננה נגד הנשיא הקפריסאי על ידי יוונים לאומיים, שפעלו באי כדי לאחד את קפריסין עם יוון, הייתה עילה מספקת כדי לממש את "זכות הערבות". אנקרה הפעילה את "זכות הערבות", כנגד הפרת הסטטוס קוו ופלשה לצפון האי. בשלב הראשון של המערכה הטורקים יכלו להחזיק בכיס מאוד קטן בחוף הצפוני של האי. אך אז בעקבות הלחץ של ארה"ב והמערב, טורקיה נאלצה להפסיק את הלחימה ולקחה חלק בשיחות השלום שנערכו בג'נבה. מבוי סתום בשיחות הביא את טורקיה לפוצץ את השיחות. כך הצבא הטורקי עבר לשלב ב' של המערכה והשלים את הפלישה. בסוף המלחמה, שטורקיה כינתה בשם "מבצע שלום קפריסין", טורקיה השלימה את המזימה שלה כשחילקה את האי לשניים. 37% מהאי נכנס לשליטה מלאה של הצבא הטורקי, שהחל בטרנספר של כל האוכלוסייה היוונית הקפריסאית שנמצאה בצפון האי לדרום, וכל הטורקים שהיו בדרום עברו טרנספר לצפון האי. מאז ועד היום שני הצדדים עדיין לא הגיעו להבנות והאי נותר מחולק בין רפובליקת קפריסין שנשלטת ע"י היוונים הקפריסאים לבין הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (KKTC) שטורקיה הקימה. לפי החוק הבינלאומי טורקיה נחשבת ככוח כובש בצפון האי ולכן ה-KKTC לא זכתה לשום הכרה בינלאומית.
מעבר לרווח שטורקיה מבקשת לגרוף ממתן "ערבות" דומה לפלסטינים, היא כבר מציגה את עמדתה שהיא וארצות הברית הן מעצמות וישראל היא מדינה כושלת, שזקוקה לערבות, בדומה לרפובליקת קפריסין.
מכאן ניתן להבין מהי תפיסתה של טורקיה בעניין ישראל, אחרי ה-7 באוקטובר ובעיקר שהיא רחוקה מלהיות מורתעת ממדינה שהיא תופסת בדרך זו. ממתן "ערבות" מעין זו "לשמירה על הסטטוס קוו" טורקיה מתכוונת להרוויח מבלי לסכן דבר. במקרה קפריסין, למשל, אף צד לא העז להפעיל סנקציה נגד השתלטות טורקיה על קפריסין. בריטניה, ואפילו יוון, שראתה כי היוונים הקפריסאים מאבדים את מעמדם באי, לא העזו לאתגר את טורקיה.
המקרה הזה אמור ללמד את ישראל, מעבר למקרה הקונקרטי הזה, מדוע אל לה להתייחס לארצות הברית כ"נותנת ערבות" שלה. במילים אחרות, על ירושלים לסרב לכל הצעת ערבות שעלולה להכניס למשוואה הישראלית-פלסטינית גורמים נוספים. ראינו שאם טורקיה תקבל את זכות הערבות – היא תשתמש בה. הסכמים מעין אלה מכשירים את הקרקע לעימותים הבאים ואפילו לעימותים צבאיים נרחבים.
למרות העובדה שהצעת הערבות הטורקית הושמעה לראשונה בדצמבר האחרון, משרד החוץ הטורקי עדיין מנסה לקדם את העניין בכל פלטפורמה אפשרית. לאחרונה, ב-3 במרץ, במסגרת פורום אנטליה לדיפלומטיה, שר החוץ הטורקי האקאן פידאן שוב הדגיש את נכונותה של טורקיה להעמיד ערבות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לשיטתו מתן הערבות צריך להיעשות בהסכמת ישראל. באותו הנאום חשף שר החוץ פידאן את עמדתה הלא מוצהרת של טורקיה כשהציע לפעול באופן חד צדדי ללא הסכמת ישראל ולספק סיוע הומניטרי לפלסטינים בעזה. במילים אחרות, ביום מין הימים אם וכאשר טורקיה תחתום על הערבות, היא עלולה לפרש אירוע כלשהו על דעת עצמה ויכולה להפעיל את זכותה שנובעת מההסכם שייחתם. ללא ספק חתימה על ההסכם כזה שיעניק לטורקיה את זכות הפעלת הערבות לטובת הפלסטינים תהיה טעות חמורה וקשה עבור ביטחון ישראל.
״הערבות הטורקית בקפריסין הסתיימה בשליטה טורקית על שליש מהאי״
בשורה התחתונה
ה-7 באוקטובר, היה רעידת אדמה גם ליחסי ישראל-טורקיה. ההיקף הלא מוגבל של המלחמה לא אפשר לארדואן מרחב תמרון, ולכן הוא בחר לנטוש את נרמול היחסים עם ישראל. במילים אחרות, הפרגמטיות המוצהרת של ארדואן כלפי ישראל נעלמה לטובת האידאולוגיה הנאו-עות'מנית שהושפעה עמוקות מאסלאם הפוליטי והלאומיות הטורקית. על רקע זה ותוך התעלמות מוחלטת ממה שקרה ב-7 באוקטובר, ארדואן בחר להתרכז אך ורק במורשתו ולכן הכריז פומבית על תמיכתו בחמאס. כמנהיג שנמצא בשלטון יותר מעשרים שנה, הוא רוצה להצדיק את התדמית החדשה שהוא מנסה לייצר: "הנכד של העות'מנים" – זה שמסוגל להביא סדר, שלווה ושלום למזרח התיכון.
לאור זאת, כפי שמבקש לעשות הפיכה בסדר העולמי הקיים באו"ם, באמצעות קידום רפורמה במועצת הביטחון. באותה הרוח שואף ארדואן להכניס את הפלסטינים תחת חסותו באמצעות מתן הערבות שיחתום לטובתם. ללא ספק מהלך כזה יהפוך את טורקיה לשחקנית מפתח בסכסוך ישראלי-פלסטיני ויגביל את חופש פעולה הצבאית של מדינת ישראל.
על רקע האמור, מדינת ישראל חייבת להיות ערנית ולא ליפול למלכודת הדבש הזאת העטופה במילים של שלום. כשמדובר בסכסוך ישראלי-פלסטיני, כאינטרס לאומי ביטחוני, ישראל חייבת להפחית כל מגע אפשרי עם טורקיה וצריכה לא לאפשר לטורקיה להיכנס למשוואה המזרח תיכונית, שגם כך היא סבוכה דיה עם האינטרסים של חמאס, הרשות הפלסטינית, מצריים וקטר.
ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק קיבל את הדוקטורט שלו מבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב וכיום משמש כמרצה בחוג להיסטוריה של מזרח התיכון ואפריקה באותו המוסד וגם באוניברסיטאות בן גוריון, אריאל ועברית בירושלים. לצד ההוראה ד"ר כהן ינרוג'ק מכהן כעורך של הירחון Turkeyscope Insights on Turkish Affairs מהוצאת אוניברסיטת תל אביב. בשנת 2015 הוא זכה במלגת דן דוד בקטגוריית "העבר". הינו מחבר הספר: The Evolution of the Turkish School Textbooks from Atatürk to Erdoğan מבית הוצאה Lexington Books, Rowman & Littlefield – ספטמבר 2022.
