ברגעים אלה, כששלטון החמאס בעזה הולך ומתערער במהירות ובעקביות, יהיה מסוכן להעניק לחמאס צינור חמצן בדמות עצירת הלחימה, הפוגה, או אפשרות לספק מזון לתושבי הרצועה באמצעות גורמים חמושים מטעמו. במקביל, ניתן להפוך את אחזקת החטופים בידי חמאס מנכס לנטל.
על החמאס לשלם מחיר כבד, במונחים שלו ולא לשיטתנו: הוא צריך להפסיד שטחים נוספים ולשלם בחיי טרוריסטים, כמה שיותר בכירים, שכן הזוטרים ולא כל שכן האזרחים, לא נספרים על ידי הארגון הזה. פעילות מסיבית בכיוון תאלץ את ראשי הארגון לבקש הסכם אשר עולה בקנה אחד עם האינטרסים הישראלים. בכל יום שהלחץ המסיבי על חמאס נמשך, נפגע כוחו הצבאי ומעמדו השלטוני מידרדר בקרב אוכלוסיית הרצועה.
ישראל צריכה לנצל גם את חודש הרמדאן כדי לכתוש עד דק את כוחו של החמאס ולהתרכז בפתיחת ציר מעבר הומניטרי לאזרחי רפיח, ח'אן יונס ומחנות המרכז, לעבר איזורי החוף הממוקמים דרומית לנחל הבשור. במקביל, לפורר את קיני ההתנגדות האחרונים של החמאס ולהשתלט על ציר פילדלפי.
לוחמי צה״ל בח'אן יונס: ״יש למגר את קיני הטרור שנותרו בשטח״
צילום: דובר צה"ל / CC BY-SA 3.0
פרדיגמות הבוץ העזתי וחודש הרמדאן
מאז שישראל השתלטה על צפון רצועת עזה, בעקבות הטבח שביצעו העזתים בישראל בהובלת החמאס, ישראל מתנהלת כאחוזת פלצות מול שלושה אתגרים: ההשתלטות על רפיח, אתגר הרמדאן ושחרור החטופים. המשא ומתן מול החמאס מתנהל מול חמאס, שהציב תנאים קשים עד בלתי אפשריים. עד כה, ישראל נמנעת מלהכריע בעניין, ודומה שיחיא סינואר חותר להוביל את ישראל ללחימה עזה בחודש הרמדאן, כדי להביא לאחדות הזירות ולהתססת זירות נוספות שיעכבו את ישראל ויקשו עליה להשיג את שלוש מטרות העל של המלחמה.
אך תהיה זו טעות לחשוש מפרדיגמת הרמדאן, מכיוון שאנחנו זוכרים בדיוק למה גרמה פרדיגמת הבוץ העזתי. ישראל נמנעה משך שנים לפעול קרקעית בשטחי הרצועה, מכיוון שמומחים רבים מטעם עצמם הזהירו את קברניטיה מהסתבכות בבוץ העזתי. הדבר הוביל לניהול מבצעים מוגבלים, שאפשרו לחמאס להקים בסיסי טרור ברצועה. עד כה, ישראל צלחה את חלום הבלהות הזה בצורה מעוררת השתאות שהפתיעה רבים בארץ ובעולם. לכן, אל לה לחשוש גם מלחימה עצימה בתקופת הרמדאן כדי להשיג את יעדיה.
לצד זאת, נכון לה לישראל לשמור על זירות לחימה מבודלות ברמדאן ולפעול בנחישות ובעוצמה מול כל הרמת ראש וקריאת תיגר מולה. קיר ברזל צבאי ואמונה בצדקת דרכה במלחמה מול אויביה יסייעו לצלוח את אתגר הרמדאן. חיילי צה"ל חדורים אמונה וכמותם שאר אנשי כוחות הביטחון. משכך, הפרות סדר בישראל, ביהודה ושומרון צריכות להיענות באפס סובלנות, וזה מה שמצופה מהדרג המדיני.
נכון שחוסר התעסוקה והמצב הכלכלי שנפגע בקרב עשרות אלפי משפחות של פועלים ערבים ביהודה ושומרון הם משתנים חשובים במשוואה. אלה, לצד השטנה וההזדהות עם עזה עשויים להוביל לפרצי אלימות עזים, בקרב אוכלוסייה ששמונים אחוזים מבניה הזדהו עם הפשעים נגד האנושות שביצע החמאס בשבעה באוקטובר.
אולם, האמונה שמדובר במערכה צודקת מאין כמוה היא התשובה לאתגר. מתן אפשרות למימוש חופש הפולחן הוא אחד מסממני גדולתה של ישראל, אך גם מניעת ניצולו לשם פגיעה בסמלים ישראלים חשוב לאותה המטרה. מי שטבח באזרחינו באכזריות שכזו, צריך היה לקחת בחשבון את תגובתה העוצמתית של ישראל, ואת העובדה שחטיפת אזרחים והתעללות סדיסטית ייענו באגרוף ברזל שיימשך לתוך הרמדאן וסופו עדיין לא נראה לעין. על ישראל לאפשר חופש פולחן, אך לטפל בנחישות ובזריזות ובעוצמה יתרה בכל מפירי הסדר. לצידם יש לטפל בעוצמה במסיתים, יהיו אשר יהיו, פוליטיקאים, אנשי דת, אישי ציבור וכדומה. אנחנו בשעת חירום. יידעו כל אויביה של ישראל כי פגיעה בה תוביל לתגובה א-סימטרית וקשה. מה שהיה לא יהיה, הן מבחינת פרדיגמת שדות הקטל העזתים, הלבנונים ואחרים, והן מבחינת מועדי מלחמה ו- "חודשים אסורים בלחימה", רק כך תתבסס הרתעה ישראלית במרחב הקרוב והרחוק.
האביב העזתי
בנוסף לכך, על ישראל לנצל את העובדה שרצועת עזה נמצאת על פרשת דרכים. תושבי עזה הרעבים והמתוסכלים החלו חוצים את הרוביקון ומורדים בצורה גלויה בשלטון הנומינלי של חמאס. חסימות משאיות הסיוע על ידי משפחות החטופים ותומכיהן הביאו את האוכלוסייה העזתית לעברי פי פחת והאיום על שלטונו של החמאס הופך משמעותי מיום ליום. החמאס חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, ולראשונה מאז השתלטותו האלימה על עזה וכיבוש השלטון מידי הרשות הפלסטינית בשנת 2007, מעמדו בקרב האוכלוסייה האזרחית מתערער.
במקומות רבים ברחבי הרצועה הכבושה, בג'בליה ובח'אן יונס, ברפיח ובשכונות עזתיות, אזרחים יחידים, או חמולות, יוצאים כנגד שלטון הטרור של החמאס. הם משמיעים קריאות מוכרות ממקומות אחרים בעולם הערבי: "העם רוצה להפיל את המשטר", נדמה שחזרנו באחת לימי האביב הערבי של שנת 2010 שפסח על רצועת עזה.
הסיבה המשמעותית ביותר להפגנות היא התעמרות אנשי החמאס באזרחי הרצועה, הפגנת אלימות קשה מול כל התנגדות וגילויי אנרכיה, אבל יתירה מכך, כנגד רצונם של האזרחים לזכות במנות מזון ישירות ממשאיות הסיוע ההומניטרי. הסיוע ההומניטרי מחולק לאזרחי עזה בחינם על ידי מדינות וארגונים, אבל ברצועה הוא נמכר במחירים מופקעים ומשרת את שרשרת המזון של ארגון החמאס.
חמאס יעשה הכל כדי לשלוט בחלוקת המזון ובמוצרי הסיוע, כי מי שאמון על צינור אספקת המזון בזמן מלחמה הוא הגורם השולט. במילים אחרות, אספקת המזון מאפשרת את המשך שלטון החמאס.
הפגנות בעדן, תימן, בזמן האביב הערבי: ״פסח על רצועת עזה״
פרדיגמת השלטון העצמי
מכיוון שמדינת ישראל הציבה את מיטוט שלטונו של חמאס כאחת משלוש מטרות-העל של המלחמה, הרי העובדה שהיא מאפשרת לחמאס לספק מזון לתושבי הרצועה מרחיקה ממימושן. לכן, כל ציוד שנכנס לרצועה חייב לעבור דרך עינה הבוחנת של ישראל.
הפיקוח על כניסת הסחורות להציוד לרצועה חשוב נוכח הניסיון רב השנים של ישראל, שנתנה מבטחה בכנות כוונותיהם של שלטונות מצרים, שלא מילאו את תפקידם במניעת התחמשות הרצועה. הם אפשרו את העברת אמצעי הלחימה לחמאס ואפשרו לחמאס להרתיע את ישראל מלפעול ברצועה במשך שנים.
יתרה מכך, בחודשים הקרובים, וכל עוד מתנהלת המלחמה, ישראל חייבת להקים יחידות ממשל ולספק באמצעותן את המזון ואת מוצרי הסיוע לרצועה. לישראל יש חשש מובנה משליטה על האוכלוסייה האזרחית, אבל אף אחד לא יוציא בעבורה את הערמונים מהאש. בברירה המובהקת בין הקמת יחידות ממשל "והתעסקות" בצרכים אזרחיים, לבין הפקדת ניהול הרצועה בידי גורמים זרים, בימים שלאחר טבח השבעה באוקטובר, הבחירה אמורה להיות פשוטה.
לאור הניסיון של ישראל אמור להיות ברור לה שאין שום גורם ברצועה שניתן לסמוך עליו שישרת את האינטרסים שלה. הראיה, החשש בקרב אזרחי הרצועה מהחמאס היה כה גדול שאף גורם ברצועה, גם לא אויבים מובהקים של הארגון, לא העז להתריע על כוונת החמאס, ולא היה גורם אחד שמחה נגד הטבח המזעזע שהתרחש בשבעה באוקטובר. אף לא אחד.
שום מדינה ריבונית לא מפקידה את ביטחונה במדינה אחרת, שכן יש בכך בעיה מובנית: כל ארגון ביטחוני חייב לדאוג למידור וברור ששום ארגון ברצועה לא ישתף את ישראל במידע ולא יאפשר לה להתכונן ולהיערך לפעילויות טרור, כגון זו הנוראה שחווינו.
לכן, ישראל צריכה להתנתק מפרדיגמת ההתנתקות השלטונית ולגרום לאוכלוסייה העזתית להתנתק לחלוטין מארגון החמאס שהשית שואה על תושבי הרצועה ולקרוא להרחקתו מכל עמדת שליטה שהיא.
לחימה עצימה נגד שרידי שלטונו המאורגן של החמאס, מיגור קיני הטרור שנותרו בשטח, מידורו מהפגנת סממני שלטון, הרחקתו מחלוקת הציוד והמזון ורדיפה של חברי המנגנונים האזרחיים שלו, לצד עמידה נחרצת במהלך ניהול המשא ומתן מולו לשחרור החטופים, והפגנת אחדות של ישראל, יביאו גם להתנערות האוכלוסייה המקומית ממנו.
