לאחרונה דווח בתקשורת הערבית והבין-לאומית על עסקה לשחרור חטופים המתרקמת בין ישראל לבין חמאס, בתיווכן של ארצות-הברית, קטאר ומצרים. בידי חמאס מוחזקים 136 חטופים, מהם 29 גופות. בנוסף חמאס מחזיק בשני אזרחים ושתי גופות שהוחזקו בעזה עוד קודם מתקפת השבעה באוקטובר.
על-פי הפרסומים השונים, חמאס מתכוון לדרוש בין 100 ל-300 מחבלים על כל חטוף שישוחרר; זאת אחרי שבעסקה הקודמת שוחררו שלושה מחבלים על כל חטוף. בנוסף, חמאס דורש להגדיל את הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה, וכן נסיגה מלאה של צה"ל מעזה, בעוד בהסכם הקודם, צה"ל הפסיק את התמרון לשבוע, כולל הפסקת המעקב האווירי על הנעשה ברצועה, ונסוג לקווי הגנה.
לכל הפחות, במסגרת העסקה, כפי שפורסמה באופן לא רשמי, ישראל צפויה לעצור את הלחימה בעזה למשך תקופת ההסכם, שתימשך כחודשיים. זאת במקביל להפסקת איסוף המודיעין באמצעות מטוסי הקרב והכטב"מים בחלקים נרחבים מרצועת עזה.
באשר להפסקה כוללת של הלחימה, סביר מאוד להניח שישראל תפסול דרישה זו על הסף, שכן אחת ממטרות המלחמה היא הכרעת חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות – ולישראל יש עדיין דרך ארוכה ופעולות רבות לבצע על-מנת לממש מטרה זו. בנוסף, ישראל כבר התחייבה כי לאחר הכרעת חמאס, יישארו חיילי צה"ל בעזה לתקופה ממושכת לצורך פעולות נגד-טרור ומניעת צמיחה מחדש של חמאס ושל ארגוני הטרור הנוספים.
בעוד שאחת ממטרות הלחימה הינה שחרור החטופים מידי חמאס, יש לזכור כי כל יום נוסף של עצירת הלחימה טומן בחובו סיכון לאסטרטגיה ולטקטיקה הישראלית במלחמה בעזה. על-פי צה"ל, בזמן ההפוגה במסגרת עסקת החטופים הקודמת, ניצל חמאס את הזמן למלכוד בתים רבים, להתארגנות-מחדש ולהכנת מארבים. סביר מאוד להניח כי חמאס יפעל באותה המתכונת, ואף הפעם יקבל זמן רב יותר משמעותית לביצוע מזימותיו נגד צה"ל.
האינטרס של חמאס הוא למשוך את הזמן ככל הניתן מתוך תקווה שישראל לא תוכל לעמוד בלחצים הבין-לאומיים שיופעלו עליה ככל שהמלחמה תימשך. בסופו של דבר, חמאס מקווה כי המלחמה תיעצר בהפסקת אש והוא יוכל לשרוד באופן כלשהו.
״חמאס מתכוון לדרוש בין 100 ל-300 מחבלים על כל חטוף שישוחרר״
גם כמות המחבלים שישראל תשחרר במסגרת העסקה חייבת להילקח בחשבון – במיוחד כשכלל לא בטוח כי רובם יועברו לעזה. בעסקת החטופים הקודמת, ישראל שחררה לא מעט מחבלים לאזור יהודה-ושומרון ואף למזרח ירושלים. אם הייתה משחררת את כולם לרצועת עזה, היה ניתן להתמודד עם כמות מחבלים גדולה, שכן ישראל הייתה יכולה לחסלם בקלות רבה יותר מאשר באזורים אחרים.
מכל מקום, שחרור כמות גדולה של חטופים עלול להוביל להמשך תמרוץ ארגוני הטרור לחטוף אזרחים וחיילים ולפגוע בהרתעה הישראלית. כך למשל, אחת המשימות העיקריות של חזבאללה במתקפה אפשרית על ישראל, כוללת חטיפה של אזרחים וחיילים, וניתן לשער שהדבר קיבל משנה תוקף לאחר מתקפת השבעה באוקטובר, המוצלחת מבחינתו של ארגון המרצחים.
עסקת החטופים הקודמת הושגה בעיקר בזכות התמרון הקרקעי של צה"ל בצפון רצועת עזה, והפגיעה המשמעותית שגרם ליכולות הארגוניות, השלטוניות והצבאיות של חמאס. תקוות חמאס הייתה כי ברגע שצה"ל יעצור את התמרון, הוא לא יחזור משיקולים מדיניים, פוליטיים, ציבוריים ומבצעיים. לכן, חמאס הסכים לעסקה שחרור חטופים תמורת "מחיר" נמוך מאוד יחסית לאירועי חטיפות ושבויים שישראל התמודדה מולם בעבר.
בעסקה שהתבצעה בין 24 בנובמבר 2023 לבין 1 בדצמבר, שוחררו שלושה מחבלים מהכלא הישראלי תמורת חטוף ישראלי – "מחיר" שעומד בהחלט ברף שהציבה ועדת שמגר; למעשה לפי ההערכות מדובר אף במחיר נמוך מהרף. לצורך ההשוואה, ולפי פרסומים בתקשורת, העסקה האחרונה שהוצעה כוללת נכונות ישראלית לשחרר כ-30 מחבלים בעבור כל חטוף ישראלי.
מדיניות עמומה
ככלל, התנהלותה של מדינת ישראל בסוגיית חטופים מחייבת חשיבה-מחדש ומדיניות כוללת ואחודה. בחינת מדיניות החטופים בישראל מעלה, כי חרף ניסיונות שעלו בשנים האחרונות, ועל אף מסקנות מרות וכואבות בישראל ממקרים היסטוריים, מדינת ישראל טרם פועלת בהתאם למדיניות אחודה, סדורה וקוהרנטית, שעשויה להוביל לצמצום המוטיבציה של אויביה לחטוף ישראלים.
הטיפול בשבויים והנעדרים מתנהל במשרד ראש הממשלה, ונמצא באחריות ישירה שלו. המשרד מנהל את פעולותיו בעניין, בין-היתר, באמצעות מתאם השבויים והנעדרים הפועל מטעם ראש הממשלה.
בשנת 2008 הוקמה ועדת שמגר שנועדה לגבש מדיניות בניהול משא־ומתן בנושא חטופים ונעדרים. הוועדה, שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר ז"ל, הוקמה בעת שגלעד שליט היה בשבי, כאשר מראש הוחלט שהמלצותיה לא יחולו על העסקה לשחרורו.
״יותר מ-1,000 מחבלים שוחררו תמורת גלעד שליט״
בין ההמלצות הייתה התייחסות למחיר שעל המדינה לשלם כדי לשחרר חטופים. הדו"ח, המשתרע על פני כ-100 עמודים, סווג כאמור כ"סודי ביותר", ולא פורסם לציבור במלואו. לפי הפרסומים, במסמך הומלץ כי תמורת חייל חטוף ישוחררו אסירים בודדים, ותמורות גופות יוחזרו רק גופות. כמו כן, הומלץ כי יש להביא לניתוק בין משפחות השבוי לבין מקבלי ההחלטות על-מנת למנוע לחץ סובייקטיבי, וכי יש להפעיל לחץ על הגורם החוטף – כולל באמצעות שינוי תנאי המחבלים הכלואים בישראל.
בשנת 2012, לאחר שחרור גלעד שליט משבי החמאס, הגישה הוועדה לשר הביטחון את המלצותיה. בשלהי 2014, ההמלצות הובאו לדיון בקבינט המדיני-ביטחוני, אך לא התקיימה הצבעה לאישורן. הממשלה לא קידמה את יישום ההמלצות, גם לאחר פרסום דו"ח ביקורת של משרד מבקר המדינה בינואר 2023 בעניין. מציאות זו, שבה לא קיימת מדיניות סדורה ואחודה, משקפת את התנהלות ישראל בעשורים האחרונים, עד לשיא של שחרור יותר מ-1,000 מחבלים תמורת גלעד שליט.
טיפול בסוגיית השבויים והנעדרים מחייב איסוף מידע, ניהול קשרים בזירה הבין-לאומית, לצורך השגת הסדרים להשבת השבויים והנעדרים, וקיום קשר קבוע עם משפחותיהם. הסוגייה מצריכה ניהול ממשקים ושיתופי-פעולה בין משרדי ממשלה, סוכנויות, רשויות וחברות ממשלתיות שונים. ואמנם, לאחרונה נראה כי ישראל מתחילה להתקדם בכיוון של גיבוש מדיניות, או לפחות מסגרת ארגונית אחודה. כחודש אחרי תחילת המלחמה, הממשלה אישרה את הקמת מנהלת החטופים, שמטרתה לתכלל את כלל המענים לחטופים ולמשפחותיהם, תוך החלפת הגופים הארעיים שקמו עד כה, כולל בצה"ל. עם זאת, המנהלת תפעל בשלב-זה לצד מתאם השבויים והנעדרים, ולא במקומו. צעדים אלה חשובים בכיוון הנכון, אך אינם מספיקים.
גם מהשוואה בין-לאומית, למשל עם ארצות-הברית, ניתן ללמוד שהמסקנה היא שנדרשת מדיניות סדורה, שמראש תחסום אפשרות לגמישות-יתר מול ארגוני הטרור. בשנת 2015 אישר ממשל אובמה הוראה נשיאותית (Presidential Policy Directive) הנוגעת להתמודדות הממשל עם סוגיית חטופים אמריקניים בחו"ל. ההוראה עדכנה את הנחיות המדיניות הקודמות והגדירה תגובה מחודשת וגמישה יותר של הממשל האמריקני ללקיחת אזרחים אמריקנים כבני ערובה בחו"ל.
ההוראה אשררה את המחויבות ארוכת השנים של הממשל האמריקני שלא לעשות ויתורים ליחידים או לקבוצות המחזיקים באזרחים אמריקנים כבני ערובה לצרכי כופר, שחרור אסירים, כפיית שינוי מדיניות מצד הממשל האמריקני, או כל פעולת ויתור אחרת. על-פי ההוראה, מטרת האסטרטגיה האמריקנית בנושא זה הינה להגן על אזרחי ארצות-הברית ולחזק את הביטחון הלאומי על-ידי הסרת תמריץ עבור קבוצות ויחידים להתמקד באזרחם אמריקניים, ולמנוע מטרוריסטים וגורמים זדוניים אחרים את הכסף, כח-האדם ומשאבים אחרים הדרושים להם כדי לבצע התקפות נגד ארצות-הברית, אזרחיה, בעלי בריתה והאינטרסים שלה. נוסף על כך, ההוראה הנחתה לארגן-מחדש את כל סוגיית הטיפול בנושא בחטופים והשבויים, תוך הקמת סוכנויות וגופים חדשים ומתכללים.
עם זאת, יש לציין כי לאורך השנים, הן לפני אשרור ההוראה הנשיאותית, המתבססת על חוק אמריקני קודם, והן לאחריה, ארצות-הברית לא תמיד פעלה ברוח מדיניות "הסירוב לוויתורים". כך למשל, ארצות-הברית נוטה לנהל משא-ומתן אם הגורם החוטף היא מדינה. למרות שקיימת בארצות-הברית הבחנה טכנית ומשפטית בין בני-ערובה (אלו שנחטפים על-ידי שחקנים לא-מדינתיים) לבין עצורים (אלה המוחזקים על-ידי מדינות), הגבול מיטשטש כאשר אמריקנים נלקחים במטרה מפורשת לשמש כקלף מיקוח. למשל, ממשל אובמה הסכים לעסקת חילופי שבויים וביצוע ויתורים פוליטיים במטרה לשחרר את אלן גרוס מקובה, ואת עיתונאי ה"וושינגטון פוסט" ג'ייסון רזאיאן ואחרים מאיראן. בדרך-כלל, עסקאות אלה מבוצעות, בין-היתר, במסגרת כוללת של הסכמים דיפלומטיים רחבים וכוללים יותר.
עם זאת, קיומה של מדיניות אמריקנית ברורה ותקיפה יחסית, המיושמת באמצעות ארגונים מקצועיים ומתכללים הייעודים לסוגיית החטופים והשבויים, מאפשרת לארצות-הברית "לשלם" מחירים נמוכים יחסית, גם אם היא בוחרת להתגמש ממניעים מדיניים ודיפלומטיים.
ד״ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה, צבא וביטחון לאומי. הוא בעל תואר שלישי במדעי המדינה בתחום צבא וביטחון
