נגד - מיקי אהרונסון
ישראל לא צריכה להגיב בפעולה צבאית ישירה ומיידית למתקפה האיראנית, מהסיבה הפשוטה שאין לנו גיבוי אמריקאי לתגובה כזו.
עניינית – האיראנים תקפו מספיק חזק כדי להשתיק את הקיצוניים אצלם, מבלי שקרה נזק גדול מדי אצלנו. עיקר הפגיעה אצלנו היא הפאניקה שעוררה איראן באיומי ההפחדה שלה ושיבוש חיי האזרחים.
מהמתקפה האיראנית למדנו שלושה דברים חשובים: החשיבות הגדולה של חיל האוויר המצוין שלנו; החשיבות האדירה של מערכות ההגנה המצוינות שלנו ועל התלות האסטרטגית שלנו בארצות הברית.
וכאמור, ארה"ב הודיעה שלא תתמוך בפעולה צבאית כעת באיראן. לדברי נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, הוא מגבה את זכות ישראל להגנה מפני האיראנים שתקפו מטרות צבאיות. אך איך אפשר לתקוף באיראן בניגוד לדעת האמריקאים?
יש אצלנו מספיק "גיבורים" שאומרים שאנחנו צריכים להגיב, גם בלי הסכמת האמריקאים. הם שוכחים שגם את ליל התקיפה לא היינו שורדים כל כך טוב ללא עזרת האמריקאים, שבין היתר שיתקו את את ההגנה האלקטרונית בחלקים באזור כדי להקשות על ההתקפה. המערב הבהיר (וכך גם מדינות האזור) שאינם מעוניינים בהתלקחות אזורית, שתביא בין היתר, לחיזור של סין ורוסיה. ובכלל פעולה שלא מגובה בתמיכה אמריקאית עלולה להביא למצב עגום יותר מה-7 באוקטובר.
לו הייתה תמיכה אמריקאית בתגובה ישראלית לתקיפה, ייתכן שהיו לכך יתרונות, כמו ההזדמנות לנטרל, או לעכב את הפצצה האיראנית. אבל אין בכלל מקום לדיון הזה ללא תמיכה אמריקנית.
צריך גם לזכור שחיסלנו את מספר 3 בכוחות אל קודס, כך שהתקיפה האיראנית לא בוצעה בחלל ריק. כעת תנו להם להתבשל, כמו שהם עושים לנו. אפשר להיות עמומים ולהבטיח תגובה משמעותית. וגם לקיים. אבל אין התכנות לפעולה צבאית ישירה ומיידית כזו, ללא הגיבוי האמריקאי.
ואפרופו הגיבוי החשוב הזה – יום אחד נצטרך לבדוק ולתחקר כיצד ישראל הגיעה לרמת תלות שכזו בארה"ב. מדובר בתלות בחימוש, בלוגיסטיקה, בגיבוי צבאי ובדיפלומטיה. בארה"ב יש קריאה, למשל, לבדוק את הפעולות שבהן נעשה שימוש בנשק אמריקאי בעזה.
בשורה התחתונה: מי שאומר שאנחנו מסוגלים להגיב גם בלי תמיכה אמריקאית שוגה בדמיונות, או לא מבין את המחיר שנשלם. לאחר שהאיראנים ילחצו ובעיתוי המתאים לנו, אפשר יהיה לפעול בתחכום, כמו שישראל מסוגלת, מעבר לתקיפה צבאית ישירה, ובכך לגרום לה נזק ולשקם את יכולת ההרתעה של ישראל.
בעד - דני ון בירן
ישראל חייבת להגיב!
בשנת 1991 תקפה ארה"ב את עירק במה שנודע כמלחמת המפרץ. תקיפת ארה"ב וקואליציית בנות הברית נעשתה לאחר שעירק של סדאם חוסיין פלשה לכווית.
האמריקאים של ג'ורג' בוש האב לא איימו. הם תקפו. הם ביקשו מישראל של שמיר להבליג, כדי שיוכלו לגבש קואליציה בינלאומית, "שבו בשקט ואנחנו נעשה את העבודה".
33 שנים לאחר מכן, עומדת בת הברית החשובה ביותר של ארה"ב בחלק זה של העולם בפני מתקפת מאות טילים וכתב"מים של המשטר הרצחני של איראן, המאיים על שלום העולם כולו.
ניתן היה לצפות שארה"ב תתייצב לצד ישראל לא רק בהגנה, אלא גם בהתקפה נגד ציר הרשע העולמי.
אפשר היה לקוות שארה"ב תקים קואליציה בינלאומית שתתקוף את איראן ותגבש סדר עולמי חדש.
אלא שהמסר האמריקאי של ג'ו ביידן, אינו זה של בוש. המסר עכשיו הוא "שבו בשקט ואל תעשו בלאגן".
אין להקל ראש בחשיבות הברית עם האמריקאים. היא קריטית לבטחוננו ולקשרינו עם מדינות העולם הנוספות.
למרבה הצער נראה כי הממשל הנוכחי ממשיך להפעיל את מנופי ההשפעה שלו ולנופף באצבע ה Don’t, כלפי ישראל, כאילו היא התוקפנית הזקוקה לריסון.
לישראל נוצרה הזדמנות היסטורית לגבות מאיראן את מחיר התוקפנות ארוכת השנים שלה נגדנו ולפגוע לא רק בזרועות התמנון הרצחניות שלה, אלא בבטן הרכה האיראנית.
לו זכינו, מדינות המערב היו משתתפות כי כך ראוי מדינית, בטחונית ומוסרית.
אם הן יעדיפו להימנע, למען עצם קיומנו נהיה חייבים לעשות זאת בעצמנו ובכך להשיב את ההרתעה ואת מעמדנו באזור ובעולם.
